התחדשנו בשם חדש ובכתובת מתאימה.

 כנסו אלינו בכתובת: 

itonaimbeschachor.blogspot.co.il

מסתננים או מהגרים?

בשבוע שעבר פרסם משרד הפנם בראשות השר גדעון סער תזכיר חוק להוראת שעה בת שלוש שנים המציעה לרכז מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה, וזאת במטרה להילחם בתופעת המסתננים הבלתי חוקיים (לקריאת התזכיר לחץ כאן). תזכיר זה בהחלט מהווה עניין ציבורי, וככזה הוא פורסם בכל אתרי החדשות, כגון בynet ובערוץ שבע ובגלי צהל. ניתן להתייחס להבדל בינהם, אך אני אתייחס להבדל הבולט בינם ובין הידיעה כפי שהופיעה בעיתון הארץ (קישור, להורדת קובץ לחץ כאן). בעוד שבתזכיר החוק מדובר על מסתננים, מונח בו החזיקו כל שאר אתרי החדשות - בעיתון הארץ בחרו להשתמש במונח "מהגרים". כך גם בחר להבליט בכותרת את עובדת היות ההחזקה במשמורת "כליאה ללא משפט". כמי שקורא את עיתון הארץ זמן רב, אני מודע לכך שהקו אותו הוא מוביל הינו קו של תמיכה במתן מירב הזכויות למסתננים, ולכן לא הופתעתי, מכך שהוא מבליט את העובדה כי ההחזקה במשמורת היא ללא משפט - הכתבה אומנם לא אובייקטיבית, אך היא נכונה.
מאידך - החלפת המונח מסתנן במונח מהגר הינה החלפה הפוגעת בדיוק. המילה מהגר מתייחסת לאדם המעתיק את מקום מגוריו ממדינה למדינה בצורה קבועה, ללא התייחסות דווקאית לחוקיות ההגירה, אם כי לרוב המהגרים הינם מהגרים חוקיים. מנגד, אוכלוסיית היעד של תזכיר החוק הינה אוכלוסייה שבדווקא נמצאת במדינה בצורה בלתי חוקית, ומרביתה, לפחות בהצהרה, אינה נמצאת כאן בצורה קבועה אלא רק עד שכוך הקרבות במדינת האם שלה. בהחלפת המונח השתמש עיתון הארץ במונח יותר מרחיב ופחות מדוייק מזה שבו השתמש תזכיר החוק.
למעשה - אם נדקדק במילותיו של אילן ליאור - גם עולי אתיופיה העולים לארץ על פי חוק השבות, לו יעלו לארץ לאחר שיתקבל החוק, יכלאו במתקן פתוח זה. אין במילותיו כל אינדיקציה כי המדובר על מהגרים ללא אשרה.
זו לא הפעם הראשונה בה הטעייה זו מתרחשת. כך למשל יום לפני פרסום הכתבה הזו על ידי אילן ליאור, פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת "בג"ץ: על המדינה להגביר את קצב שחרור המהגרים הכלואים" או בכתבות קודמות שלו כאן וכאן, ויש עוד. אבל הוא לא היחיד - כבר תומר זרחין וטלילה נשר השתמשו במונח זה לפני יותר משנה בכתבתם המשותפת "הצעת חוק של משרד המשפטים: מאסר למהגרים אפריקאים שיעבירו כספים לחו"ל", כתב הארץ לענייני רפואה עידו אפרתי כאן, גילי כהן כאן, ועוד ועוד - ניתן לראות מדיניות ברורה בעיתון הארץ להמנע מהמונח מסתננים, ולהשתמש במקומו במונח הלא מדוייק מהגרים/מהגרי עבודה. תחשבו על זה, זה הרי עיתון לאנשים חושבים.

תספורת המתנחלים למדינה

גופים המבקרים את התקשורת נוטים , ובצדק, להתמקד במדורי החדשות  - שם יש חשש מוגבר לערבוב בין העובדות והדעות הפרטיות של הכותב. אולם לעיתים מדורי החדשות חורגים לתוך מדורי הכלכלה, ואתמקד בכתבה שהתפרסמה אתמול בכלכליסט, בכתבה שכותרתה "המתנחלים עושים תספורת של 75% להלוואות שקיבלו מהמדינה" (קישור לכתבה, להורדה לחץ כאן).

כמי שמשתדל להיות מעורה במתרחש במדינה, אני מכיר את המונח תספורת כמונח המתאר מצב בו לווה, בדרך כלל טייקון כזה או אחר, מבצע הסדר חוב בו בעלי החוב יקבלו פחות ממה שהגיע להם מראש. 

בקצרה, נכתב בכתבה כי מתוך 1.2 מיליארד ש"ח שהועברו לחטיבה להתיישבות ("מתנחלים") הוחזרו למדינה רק 200 מליון - ומכאן מובן כי המתנחלים עשו למדינה תספורת.  

בלי להלאות אתכם בפרטים הטכניים - כבר מעיון בכתבה אנו למדים כי אין המדובר על חוב שלא הוחזר - חלק נכבד מהסכום שלא הושב היה מלכתחילה מוגדר כמענק.

חלק נכבד נוסף מתוך הסך הכולל הוא סכום של 630 מליון ש"ח שהיו הלוואות שניתנו לתושבי רצועת עזה, ש"נמחקו לחלוטין בהחלטת הממשלה הקודמת, ממשלת נתניהו השנייה, בפברואר 2012, בהמשך להחלטה קודמת מתקופת ממשלת אולמרט". האמת הקצת יותר מלאה היא שמדובר על הלוואות ומענקים שניתנו לחקלאים לפיתוח חקלאות, פיתוח אותו המדינה החליטה להרוס. לכן הממשלה, עוד טרם ההתנתקות, החליטה שהלוואות אלו לא יוחזרו, עקב ההתנתקות. ממשלת נתניהו היא זו שהחליטה באיחור ניכר, תחת חרבו המנופפת של בג"צ, לממש החלטה ראשונית זו - איחור עליו נאמר על ידי מבקר המדינה "כי הוועדה סבורה שעיכוב ביצוע ההחלטה... הינה אקט לא לגיטימי, שאינו ראוי במדינה מתוקנת, ושפגע למעלה מן הצורך בציבור המפונים." (עמוד 317 בדו"ח, כאן).

מעבר לזאת - בכתבה מצויין גם כי החטיבה להתיישבות אינה בהכרח רק מתנחלים - מאז שנת 2009 שליש מתקציבה מופנה לנגב, ושליש לגליל - כך שלמעשה רוב תקציבה אינו מופנה למתנחלים, במשמעותם הרגילה כתושבים החיים מעבר לקו הירוק.

סכום נוסף של 275 מליון ש"ח הינם הלוואות שטרם הגיע  מועד פרעונם. לפי הכתב, שאול אמסטרדמסקי, חובות אלו לא יוחזרו במלואם. הוא לא נותן כל תימוכין לסברת כרסו זו.

לסיכום ביניים, מצד אחד מסופר בכתבה על 1.2 מיליארד ש"ח, מתוכם 630 מליון למעשה הינם חלק מעלות ההתנקתות - מהלך שקשה להאשים את המתנחלים ביצירתו, עוד 275 מליון טרם הגיע מועד פרעונם, ועוד 200 מליון ש"ח שהוחזרו. הסך הנותר (95 מליון) מוגדר בכתבה כ"אחר", שלא מוסבר ולא מפורש. ואני מזכיר - גם מתוך הסך הכולל לא ברור כמה בכלל זה הלוואות - שהרי חלקים נכבדים ביותר מהסכומים (גם אלו שניתנו לחקלאי הגוש) היו מענקים. מצד שני התיאור הוא "תספורת של 75% שהמתנחלים עשו למדינה". החישוב לא מובן בשום צורה שהיא. למעשה, היה הגיוני יותר לכתוב כי המדינה עשתה תספורת לחקלאי גוש קטיף, אבל למי אכפת.

נקודה נוספת אליה מתייחסת הכתבה היה תשלום דמי חכירה. מסתבר שבישובים שהוקמו על יד החטיבה להתיישבות ברחבי יהודה ושומרון לא שולמו דמי חכירה, דבר שגרם לנזק שמוערך במאות מליוני שקלים לקופת המדינה. מכיוון שישובים אלו הוקמו על ידי החטיבה להתיישבות הרי ש"ההלוואות שחילקה החטיבה להתיישבות ולא גבתה בחזרה הן לא ההטבה הכספית היחידה שהעניקה החטיבה להתנחלויות ולמתנחלים". מכיוון שבכתבה אנו מופנים לדו"ח מבקר המדינה, הלכתי לקרוא אותו.

מסתבר שהמתנחלים דווקא כן משלמים דמי חכירה, רק צריך לשלוח להם דרישת תשלום, כפי שעושה משרד השיכון בישובים אותם הוא הקים. בישובים שהוקמו על ידי החטיבה להתיישבות האחריות החוזית בעניין זה הינה של המדינה, או ליתר דיוק של "הממונה על על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה והשומרו ן" - מה שאנו מכירים בתור המינהל האזרחי. למינהל האזרחי סכסוך תקציבי ארוך שנים למול האוצר לצורך טיפול בדברים כגון אלו, ולכן עד היום הוא טרם מצא את כח האדם המתאים על מנת להחתים את המתיישבים על חוזי חכירה. למרות זאת - בדו"ח המבקר מצויין כי החטיבה להתיישבות הסכימה להסדיר בעצמה את חוזי החכירה, אך הדבר לא יצא אל הפועל מסיבות השמורות עם המנהל האזרחי.

אז תזכירו לי מי נותן את ההטבה, החטיבה להתייישבות או המינהל האזרחי (ראו כאן הדו"ח המלא)

אגב, אתם בוודאי שואלים את עצמכם למה בכתבה מדובר על "המתנחילם", בעוד שלמעשה מדובר רק על החטיבה להתיישבות?

שאלה ממש טובה. אני לא יודע. יכול להיות שיותר כיף להכפיש ציבור מאשר גוף? אולי זה כי ברגע שהכתבה מתייחסת לציבור שלם אין צורך לתת להם זכות תגובה? בכל הכתבה הזו אין כל תגובה של מי מהמוזכרים.

מועצת העיתונות בישראל

לאור מה שכתבתי בפוסט הקודם החלטתי לפנות למועצת העיתונות בישראל.
מועצה זו הינה גוף פרטי שניסח תקנון אתי לאנשי התקשורת, תקנון שעיתון הארץ החליט להכפיף את עצמו אליו.
למועצה אתר אינטרנט מושקע, תקנון פעולה, ועדות ומליאות ואף בית דין הדן בחריגות לכאורה על תקנון האתיקה.
ישבתי וטרחתי ומילאתי את טופס התלונה היעודי של המועצה, שהרי התקנון לא מאפשר להם לקבל תלונה ללא הסמליל (לוגו) וסדר הסעיפים שלהם, ושלחתי את התלונה. מהר מאוד קיבלתי תגובה מנומקת היטב שלא יוכלו לדון בתלונתי מכיוון שלא ציינתי בפירוש באילו סעיפים בתקנון הכתבה חטאה. שהרי מי הם שידעו מה כתוב בתקנון...
אז פירטתי. לבסוף, נענתי כי המשנה ליועצת המשפטית של המועצה בדק את תלונתי והגיע למסקנה הבאה: "המשנה מצא לאחר קריאת הכתבה כי אין בה את אשר בגינו התלוננת; לעירייה ניתנה אפשרות לתגובה מפורטת, אשר נוצלה עד תום.", ותלונתי נגנזה. כפי שהסברתי למשנה בערעור שהגשתי, אין בנימוקו כל קשר לתלונתי. בתלונתי המקורית פירטתי שישה סעיפים שונים מתקנון האתיקה עליהם פסחה הכתבה - סעיפים שעניינם הוגנות, אי הטעייה וסיקור הוגן של תהליך משפטי. אף לא אחד מהסעיפים שציינתי בפירוש, כפי שהתבקשתי, התייחס לזכות לתגובה הוגנת. הערעור נידון בפני היועצת המשפטית עצמה, ולהלן תגובתה:
"היועצת מצאה כי הכתבה לא הייתה מטעה, ולא הייתה בה הפרה של הדרישה לפרסום הוגן. מעבר לכך, נאמר בידיעה כי הרוכל לא ירצה את מלוא תקופת המאסר גם אם לא ישלם את חובו".
תלונתי נגנזה סופית.

אותי זה מרתק. הרי ברור לכל קורא כי הכתבה מטעה. אפילו אם ניתפס לדוגמא הקטנה והבודדת אליה התייחסה היועצת המשפטית בתשובתה. המשפט מתוך הכתבה כי "קרוב לוודאי שסבאח, תושב עיסוויה שבמזרח ירושלים, לא ירצה את כל שנות המאסר שנקצבו לו והוא ישוחרר תמורת הסדר תשלום כלשהו" מטעה, שהרי סבאח לא ירצה את כל שנות המאסר שלו גם ללא כל הסדר תשלום כלשהו.
ובכל זאת - שני עורכי דין מחליטים לקבוע כי הכתבה הוגנת. הראשון בטיעון שאינו ממין הטענה, והשנייה תוך הישענות מוטעית במשפט בודד, שאינה סבירה.

עכשיו, הרבה יותר חשוב מכתבה מסויימת המסקרת בצורה מעוותת סיפור מסויים  -מעניינת כאן השאלה  מה הסיפור של מועצת העיתונות בישראל. האופציה הנוחה היא לטעון "שמאלנים מסריחים, תמיד יצדיקו את עיתון הארץ" - אבל בדרך כלל האופציה הנוחה לא נכונה.
אני מציע כי מועצת העיתונות מבינה שאין בידיה באמת אפשרות לסנקציות כואבות כנגד עיתונאים סוררים, ולכן מעדיפה
"לזכות" אותם, כדי שלא תיצטרך להיכשל בהענשתם.

הנה לכם עוד פרט קטן שהיה טריגר מבחינתי לפתוח את הבלוג.

על משמעות הביטוי "נידון למאסר"

באחד הימים הופתעתי לקרוא בעיתון הארץ (קישור לאתר, או לקובץ להורדה) כי "מוכר בייגלה נידון לעשר שנות מאסר בגין רוכלות ללא רישיון"', ציטוט מזעקת הכותרת.

הכתבה מספרת על מר סבאח, רוכל חביב בעיר העתיקה בירושלים שלאורך שנים רבות לא הסדיר רשיון רוכלות, ולכן קיבל קנסות רבים. מסתבר שקנס בגין רוכלות ללא רשיון, ממש כמו קנס הניתן על ידי שוטר תנועה, הינו קנס בעל שתי אפשרויות - או לשלם, או לשבת זמן מה בכלא במקום התשלום. לאחר שנים מספר צבר מר סבאח קנסות בסכום מצטבר של יותר מ-700 אלף ש"ח, הניתנים להמרה ב-3554 ימי מאסר (כמעט 10 שנים), ונשלח לכלא. מר סבאח טען כי אין באפשרותו לשלם את הסכום המלא, או את הסכום החלקי עליו הסכימה העירייה להתפשר - 80 אלף ש"ח, או אפילו רק 8000 ש"ח, פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט. אי לכך,  האדון הנכבד "נידון לעשר שנות מאסר".

אין זו הפעם הראשונה בה מר סבאח נכלא - הוא נכלא כבר בשנת 2003 למשך 11 חודשים "ללא חופשות וללא קיצורים", מאסר שמאוחר יותר, בשנת 2008, נפסק כי היה בלתי חוקי, ומר סבאח פוצה על ידי המדינה במעבר לחצי מליון ש"ח. עד כאן תורף הכתבה כפי ששורטטה על ידי כתב הארץ, ניר חסון.

בסוף השירטוט, מגיע פרק התגובות, ומתגובת העירייה אנו למדים פרט קטן וזניח - "...יש לציין כי בניגוד לנטען כי נגזרו עליו 10 שנות מעצר, החוק אינו מאפשר במקרים מסוג זה מיצוי מלא ימי המעצר שנקבעו ומגביל את התקופה לעד 3 שנים, כך שמראש לא מדובר בעשר שנות מעצר". הבנתם את זה? הוא נידון לעשר שנים, אך יגזרו עליו לכל היותר שלוש שנים. כמה מופלאה השפה העברית.

מסתבר שלמי שנכשל ועבר עבירה חד פעמית יש חובת תשלום מלאה, לעבריין מועד יש הנחה אוטומטית. אבל למה זה לא הופיע בגוף הכתבה? האם הכתב לא היה מודע לזה?

בכתבה הארוכה הזו חסרים עוד פרטים מספר, שהופכים את הכתבה מכתבת תחקיר מעמיקה לכתבת תדמית עבור "מוכרי הבייגלה ושאר הרוכלים (ש)הם חלק בלתי נפרד מהנוף של העיר העתיקה בירושלים, (ו)הם סובלים בשנים האחרונות מיחס נוקשה מצד העירייה". הרוכל הטוב והעירייה הרעה. למשל:

1. מדוע מר סבאח לא ניסה להסדיר את הרישיון שלו? האם מדובר על סירוב עקשני של העירייה, או שמא יש ברקע סירוב עקרוני של מר סבאח להכיר לעירייה כגוף האחראי על הסדרת המסחר בירושלים? אני לא יודע, וניר חסון לא חשב לשאול זאת. הניחוש שלי, האופציה השנייה היא היותר נכונה. זאת ועוד, האם באמת לבעל עסק, שלא משלם ארנונה, חשמל, מים, מיסים וקנסות - ושזכה לפני תקופה לא ארוכה בחצי מליון שקל מהמדינה, אין 8000 שקל לתשלום קנס? שוב, האם מדובר על עניין עקרוני, ולא על עניין עירוני?
2. "כליאת השווא" של מר סבאח לא הייתה סתם התעמרות לשווא. מר סבאח עסק תקופה ארוכה ברוכלות ללא רשיון, לא שילם קנסות ולכן נידון למאסר. מאסר זה הוגדר כמאסר שווא מכיוון שהודעות מזכירות בית המשפט נשלחו בדואר רגיל, ולא בדואר רשום כפי שראוי (על תחפשו בכתבה. פרט זניח זה לא מופיע שם). זה לא תקין, אבל עדיין לא הופך אותו לטלית שכולה תכלת. 
3. אגב מאסר - תהיתם למה נשללו ממנו חופשות? זה מה שקורה למי שמעורב בהפרות סדר בכלא, עוד פרט קטן שנשכח בתחקיר. אולי גם עזרו לזה הרשעות קודמות שלו בתקיפת איש ציבור ובאחזקת נשק.

זה מהמעט שמצאתי בתחקיר הקצר שלי ברחבי האינטרנט. ביננו זו כתבה נהדרת - כל מילה בה אמת, אך המצג שהיא מציגה היא שקר. גם בתקופת המאסר לכאורה, וגם בפן הנורמטיבי שלכאורה בו מוצג מר סבאח.

בפוסט אחר אספר לכם אין "מועצת העיתונות בישראל" מסתכלת על סיפור זה.

מה זה הבלוג הזה בכלל

הנה הגעתם לפוסט הזה (בטח הרבה זמן אחרי שהוא נכתב, כשעוד לא היה לי אף לא עוקב אחד), ואתם שואלים את עצמכם למה בכלל הבלוג הזה קיים.
כפי שאני מקווה שאתם רואים - עניינו של הבלוג בהתקטננות בפרטים הקטנים של כתבות שונות, של ידיעות ושל מאמרים, המופיעים בתקשורת הישראלית.
חלק מהפרטים הקטנים מטעים, חלקם חצאי אמת - וחלקם שקר מוחלט.
אני עצמי, לטוב או לרע, אדם די קטנוני. לכן, בעוד חברי שרואים פרט קטן מסולף עוברים עליו לסדר היום - לי הוא לא נותן לישון בלילה. אבל לא, לא פתחתי את הבלוג בגלל נדודי שינה.
למה התקשורת משפיעה על דעת הקהל יותר משלטי חוצות של מתמודד לראשות הממשלה? כי בשלט יש רק כותרת, סיסמה. בעיתון, בראיון ובתחקיר יש פרטים רבים יותר הנותנים עומק שמאפשר לשכנע את האדם במה שהיוצר מעוניין, ופרטים אלו צריכים להיות מדוייקים. לכן פתחתי את הבלוג.
כפי שתראו במקצת הדוגמאות שאעלה לבלוג מהעבר, אין כיום גוף אפקטיבי שבידו כלים, או רצון, לפעול כנגד אלו המשתמשים בבמה הניתנת להם לסילוף העובדות - לעיתים לעיתים בשוגג, לעיתים בשוגג הקרוב למזיד, ולעיתים במזיד מלא.
אז אם הגעתם לכאן, משמע שלפחות מישהו אחד עוקב אחרי "החשיפות" שלי, ובזה אני תורם את המעט שביכולתי לתקשורת בה אפשר לקרוא את השורות ולא לנסות לקרוא מה נמצא גם בין השורות, מוחבא היטב.